2 נוכח התנהלות המשיבה במסגרת הפקעת קרקעות שהיו רשומות על שמם של המבקשת והחייב. בהחלטתה קבעה הרשמת כי אין זה בסמכותה להפחית את החוב למשיבה בדרך של קיזו

Size: px

Start display at page:

Download "2 נוכח התנהלות המשיבה במסגרת הפקעת קרקעות שהיו רשומות על שמם של המבקשת והחייב. בהחלטתה קבעה הרשמת כי אין זה בסמכותה להפחית את החוב למשיבה בדרך של קיזו"

Hugo Griffith
5 years ago
Views:

1 בבית המשפט העליון רע"א 2041/16 לפני: המבקשת: כבוד השופט צ' זילברטל שרון כוכבי נ ג ד המשיבה: עיריית רחובות בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי מרכז- לוד בתיק רצ"פ שניתנה ביום על ידי כב' השופטת ורדה פלאוט; ובקשה לעיכוב הליכי גבייה בשם המבקשת: בשם המשיבה: בעצמה עו"ד פורת עופר דב החלטה בקשת רשות ערעור על החלטתו של בית המשפט המחוזי מרכז-לוד מיום בתיק רצ"פ (כב' השופטת ו' פלאוט), בגדרה נדחתה בקשת רשות ערעור על פסק דינו מיום של בית משפט השלום בפתח תקווה ברע"צ (כב' השופט נ' שטרנליכט), במסגרתו נמחק ערעור המבקשת על החלטת רשמת ההוצאה לפועל בפתח תקוה (להלן: הרשמת) מיום שניתנה בתיק מס' (להלן: תיק ההוצאה לפועל), וזאת בשל אי-הפקדת ערובה. רקע והליכים קודמים 1. הרקע לבקשה דנא הוא הליך הוצאה לפועל שפתחה המשיבה נגד המבקשת, לשם ביצוע פסק דין שניתן ביום (ת"א (שלום פ"ת) 3866/06), בגדרו חויבו המבקשת ובעלה (להלן: החייב) בתשלום מיסים עירוניים למשיבה (להלן: החוב). ביום הגישה המבקשת ללשכת ההוצאה לפועל בקשה להפחתת החוב בגובה הריבית שהצטברה בשל אי-תשלומו, על-יסוד טענה לנזק שנגרם למבקשת

2 2 נוכח התנהלות המשיבה במסגרת הפקעת קרקעות שהיו רשומות על שמם של המבקשת והחייב. בהחלטתה קבעה הרשמת כי אין זה בסמכותה להפחית את החוב למשיבה בדרך של קיזוז סכום נזקיה הנטענים של המבקשת, שכן מדובר בנזקים השנויים במחלוקת בין הצדדים. מכאן שלא עומדת למבקשת זכות קיזוז שקיומה מוסכם על שני הצדדים, אלא אך טענת קיזוז שיש לבררה בערכאה המוסמכת. עוד נקבע, כי ככל שעומדות למבקשת טענות לעניין נזקים שנגרמו לה בידי המשיבה, על טענות אלה להתברר בהליך נפרד במסגרת תביעה מתאימה. 2. כלפי החלטת הרשמת הגישה המבקשת ערעור לבית משפט השלום. בית המשפט קבע שעל המבקשת להפקיד עד ליום ערבון בסך 5,000 ש"ח להבטחת הוצאות המשיבה (יצוין כי המונח הנכון אינו "ערבון" אלא "ערובה", כאמור בהוראת החיקוק הרלבנטית, כפי שיפורט להלן. בהתייחסות להחלטות הערכאות הקודמות ייעשה שימוש במונחים שנכללו בהן). ביום הגישה המבקשת בקשה לתיקון סיווג ההליך שהוגש על-ידה מ"ערעור" ל"בקשת רשות ערעור", במסגרתה טענה כי ככל שיסווג ההליך כבקשה למתן רשות ערעור (ולא ערעור בזכות), אין לבית המשפט סמכות לחייבה בהפקדת ערובה. בית המשפט לא הכריע בבקשה אלא אך קבע ביום כי אין כל רלוונטיות להבחנה בין ההליכים, כאשר הסמכות לקביעת ערבון מעוגנת בתקנה 120 (ז) לתקנות ההוצאה לפועל, התש"ם (להלן: התקנות), וזאת גם כאשר בבקשת רשות ערעור עסקינן. בהתאם לאמור, נקבע שעל המבקשת להפקיד את סכום הערבון האמור תוך עשרה ימים ממועד קבלת ההחלטה, ובמידה שלא תעשה כן, יימחק הערעור. משלא הפקידה המבקשת את הערובה במועד, נעתר בית משפט השלום ביום לבקשת המשיבה לדחות את הערעור. לאחר מתן פסק הדין שהורה על מחיקת הערעור, הגישה המבקשת בקשה לפטור מהפקדת הערובה שנקבעה בתיק. בהחלטתו מיום הפנה בית משפט השלום לפסק הדין שניתן בעניינה של המבקשת. 3. כלפי פסק דינו של בית משפט השלום הגישה המבקשת בקשת רשות ערעור לבית המשפט המחוזי, במסגרתה חזרה על עיקר הטענות שהעלתה בהליך בבית משפט השלום. בית המשפט המחוזי דחה את הבקשה, מבלי שנדרש לטענות המבקשת ביחס להחלטת הרשמת לגופה. הובהר, כי לבית משפט השלום מוקנה שיקול דעת בכל הנוגע לקביעת ערבון כתנאי לדיון בהשגה על החלטת הרשמת, בין אם עסקינן בערעור ובין אם בבקשת רשות ערעור, מכוח תקנה 120 (ז) לתקנות. נקבע, כי לא נפל פגם בפסק דינו של בית משפט קמא אשר מחק את הערעור בשל אי-הפקדת הערבון, שכן ככל שסברה

3 3 המבקשת כי יש לפטור אותה מהפקדתו היה עליה להגיש בקשה בהתאם ובמועד, כאשר בקשת המבקשת הוגשה באיחור רב ורק לאחר מתן פסק הדין שדחה את ערעורה. טענות הצדדים 4. כלפי החלטת בית המשפט המחוזי הוגשה הבקשה דנא, במסגרתה שבה המבקשת על טענותיה, הן לעניין סמכות בית המשפט להורות על הפקדת ערובה כתנאי לדיון בבקשת רשות ערעור על החלטת רשם ההוצאה לפועל והסיווג המתאים להליך שהגישה המבקשת לבית משפט השלום, והן לעניין הסמכות שעומדת לרשמי הוצאה לפועל להפחית את סכום הריבית שהתווספה על החוב בהתקיים טעמים מיוחדים אשר מצדיקים זאת, כאשר לגישתה יש להבדיל בין סעד של הפחתה לבין סעד של קיזוז, הניתן במסגרת טענת "פרעתי". להשלמת התמונה, יצוין כי ביום הגישה המבקשת בקשה לעיכוב הליכי הגבייה בתיק ההוצאה לפועל (במעמד צד אחד), וזאת עד למתן החלטה בבקשת רשות הערעור דנא. לאחר שהוריתי למבקשת להבהיר את בקשתה לעיכוב הליכי הגבייה, בהחלטתי מיום הוריתי על מתן צו ארעי לעיכוב הליכי הגבייה בתיק ההוצאה לפועל עד למתן החלטה בבקשה לעיכוב ההליכים, והובהר כי "הצו הארעי ייכנס לתקפו רק בתנאי שהמבקשת תגיש עד ליום התחייבות לשאת בכל נזק והוצאה שייגרמו למשיבה כתוצאה ממתן הצו". כפי שיפורט להלן, המבקשת לא הגישה כתב התחייבות עד למועד הנקוב, ואף לא הגישה התחייבות כאמור עד למועד כתיבת שורות אלה. כמו כן, הוריתי למשיבה להגיש תשובתה לבקשת רשות הערעור ולבקשה לעיכוב הליכי הגבייה. 5. המשיבה טענה בתשובתה כי יש לדחות את הבקשה דנא, שכן זו אינה עומדת באמות המידה שנקבעו למתן רשות ערעור ב"גלגול רביעי". נטען כי הבקשה משקפת את התנהלותה האופיינית של המבקשת, המעמיסה הליכי סרק רבים על בתי המשפט. עוד נטען, כי בקשת רשות הערעור הוגשה ביום , כאשר החלטת בית המשפט המחוזי ניתנה ביום , ולפיכך, על פניו דומה כי ממילא יש לדחות את הבקשה בשל הגשתה באיחור. מכל מקום נטען, כי תקנה 120 (ז) לתקנות מסמיכה את בית משפט השלום להורות למערער להפקיד ערובה להבטחת הוצאותיו של המשיב, כאשר התקנה אינה מבחינה בין מערער בזכות לבין מבקש רשות לערער. לפיכך, לגישת המשיבה, בדין חייב בית משפט השלום את המבקשת בהפקדת ערובה, ובהמשך מחק את ערעורה בשל אי-הפקדתה.

4 4 דיון והכרעה 5. לאחר העיון בבקשה על נספחיה ובתגובת המשיבה, מצאתי כי דין הבקשה להידחות. תחילה יצוין כי הלכה היא שרשות ערעור ב"גלגול רביעי" תינתן במשורה, כאשר "צריכות לשרור נסיבות נדירות שבנדירות, קיצוניות ממש, כדי שערכאה שיפוטית רביעית תידרש לאותה מחלוקת" (רע"א 9885/06 שלטי הגליל מ.ס (1996) בע"מ נ' בנק לאומי לישראל בע"מ, פסקה ד( 3 ) ( )). הסוגיה היחידה העומדת לדיון בגדר הבקשה דנא היא, האם יש לבית משפט השלום סמכות לחייב בערובה מי שהגיש לבית משפט השלום בקשת רשות ערעור על החלטת רשם הוצאה לפועל. ביתר הסוגיות לא ניתנה כל הכרעה בבית משפט השלום ובבית המשפט המחוזי, שכן אם ייקבע כי בדין חויבה המבקשת בהפקדת ערובה בגדר ההליך שהגישה לבית משפט השלום, הרי שבדין נמחק הליך זה על הסף ומחמת אי- הפקדת ערובה, ואין צורך להידרש לטענות שעלו בגדרה. לטעמי, אף כי הוראות התקנות אינן ברורות ובהירות כל צרכן, מן הראוי לפרשן ככוללות מתן סמכות לבית משפט השלום לחייב מבקש רשות ערעור על החלטת רשם הוצאה לפועל בהפקדת ערובה. להלן הטעמים לכך. 6. תקנות 119 ו- 120 לתקנות, שכותרתן "רשות לערער" ו"ערעור" בהתאמה, מורות כדלקמן: רשות לערער 119.(א) רשם ההוצאה לפועל בתתו החלטה או צו שאין מהם ערעור בזכות יכול לכלול בהם רשות לערער; לא עשה כן - רואים אותו שהוא סירב לתת הרשות האמורה. (ב) ניתנה רשות לערעור, יוגש הערעור תוך עשרים יום מיום מתן ההחלטה או הצו, אם ניתנו בפני המערער, או מיום שהומצאו לו אם ניתנו שלא בפניו. (ג) הגשת הערעור והדיון בו יהיו כאמור בתקנה 120 (ג) עד (ז). (ד) הרואה עצמו נפגע על ידי החלטה או צו של רשם ההוצאה לפועל ולא קיבל רשות לערער לפי תקנת משנה (א), רשאי לבקש רשות לערער מאת שופט של בית משפט שלום שבתחום סמכותו נמצאת הלשכה שבה ניתנו ההחלטה או הצו. (ה) בקשת רשות לערער לפי תקנת משנה (ד) תוגש תוך עשרים ימים מיום מתן ההחלטה או הצו, אם ניתנו בפני

5 5 הצד המבקש לערער, או מיום שהומצאו לו, אם ניתנו שלא בפניו... [...] ערעור 120.(א) בית המשפט שהוגשה בפניו בקשת רשות לערער, רשאי הוא לדון בה כאילו ניתנה הרשות והוגש ערעור על פי הרשות שניתנה, לאחר שנתן לצדדים הזדמנות להשמיע טענותיהם ולאחר שהיה סבור שלא תיפגע זכותו של צד מעונין באותו ערעור. [...] (ז) בית המשפט שלערעור רשאי להורות למערער להפקיד ערובה להבטחת הוצאותיו של המשיב, תוך מועד שקבע; לא קיים המערער את ההוראה בדבר הערובה, יירשם הערעור לדחיה ותומצא על כך הודעה לכל בעלי הדין. הנה-כי-כן, בהתאם לתקנה 119 לתקנות, כאשר צד הרואה עצמו נפגע על-ידי החלטה או צו של רשם ההוצאה לפועל מבקש להשיג על ההחלטה האמורה, וכאשר מדובר בהחלטה אשר חוק ההוצאה לפועל, התשכ"ז- 1967, אינו מקנה ערעור בזכות עליה, עומדים לאותו צד שני אפיקים שונים לקבלת רשות ערעור על ההחלטה. האחד לפי תקנה 119 (א) לתקנות מתן רשות לערער על ההחלטה על-ידי רשם ההוצאה לפועל שנתן את ההחלטה עליה מבוקש להשיג; השנייה לפי תקנה 119 (ד) לתקנות הגשת בקשת רשות ערעור לבית משפט השלום, אשר ייקבע האם יש מקום, בנסיבות העניין, ליתן רשות ערעור. בהקשר זה מצא מתקין התקנות להורות, כי במידה שניתנה רשות ערעור על-ידי רשם ההוצאה לפועל, הגשת הערעור והדיון בו בבית משפט השלום יהיו כאמור בתקנה 120 (ג) עד (ז) לתקנות. במצב כזה, דהיינו כשמוגש ערעור על-פי רשות שניתנה על-ידי רשם ההוצאה לפועל, תקנה 120 (ז) לתקנות מסמיכה את בית המשפט שלערעור, הוא בית משפט השלום, להורות למערער להפקיד ערובה להבטחת הוצאותיו של המשיב. בצד זאת, התקנות לכאורה שותקות ביחס לסמכותו של בית משפט השלום לחייב בהפקדת ערובה את מי שמבקש רשות ערעור מבית משפט השלום על החלטת רשם ההוצאה לפועל. לכאורה, תקנה 120 (ז) לתקנות, עליה נסמכו הערכאות הקודמות, אינה מקור סמכות לחייב מבקש בהפקדת ערובה. היא מסדירה מצב בו ענייננו ב"מערער" ולא ב"מבקש רשות לערער". ואכן, כאשר עסקינן בסדרי הדין הנוגעים לערעורים אזרחיים ככלל, המוסדרים בתקנות סדר הדין אזרחי, התשמ"ד (להלן: תקנות סד"א), נמצא כי קיים הסדר מפורש בנוגע לחיוב מבקש רשות ערעור בערובה להוצאות המשיב. תקנה 404 (א) לתקנות סד"א קובעת כי עם הגשת בקשת רשות ערעור, יפקיד המבקש ערבון או ייתן ערובה להבטחת הוצאותיו של

6 6 המשיב בבקשה ובערעור, כאשר תקנה 404 (ב) לתקנות סד"א קובעת כי על הפקדת ערובה בהליך של בקשת רשות ערעור יחולו הוראות התקנות המתייחסות להפקדת ערובה בערעור. 7. ואולם, על אף העדר הסדר מפורש כאמור בתקנות, כלומר במצב בו מוגשת לבית משפט השלום בקשת רשות ערעור על החלטת רשם הוצאה לפועל, דומני שיהיה זה ראוי לקבוע כי ההיגיון הבסיסי העומד ביסוד ההסדר שבתקנות מאפשר לחייב גם את המבקש רשות ערעור, ולא רק את המערער, במתן ערובה. מסקנה זו נובעת מההסדר הקבוע בתקנה 120 (א) לתקנות, לפיו "בית המשפט שהוגשה בפניו בקשת רשות לערער, רשאי הוא לדון בה כאילו ניתנה הרשות והוגש ערעור על פי הרשות שניתנה... ". האפשרות שניתנה לדון בבקשת רשות הערעור כאילו ניתנה רשות והוגש ערעור, פירושה, שבבקשת רשות הערעור כבר טמון גרעין הערעור, והיא יכולה להפוך לערעור גם מבלי שיוגש כתב ערעור, וערעור זה יתברר על-יסוד בקשת רשות הערעור עצמה. לא מתחייב הליך דו-שלבי של דיון בבקשת רשות הערעור ורק לאחר מכן, אם תינתן הרשות, יתקיים דיון בערעור. יש אפשרות ל"טלסקופיזציה" של שני השלבים, באופן שהם יידונו בעת ובעונה אחת. לפיכך, איני רואה מדוע לא ניתן יהיה להתייחס לבקשת רשות הערעור כאל ערעור גם בהיבט של חיוב המבקש/המערער בהפקדת ערובה. הרי המבקש הוא מערער בפוטנציה, ויכול להיחשב ככזה אף מבלי שיגיש כתב ערעור ממש. שאיפתו של מי שמגיש בקשת רשות ערעור היא שתינתן לו רשות ערעור והוא יהפוך למערער. אז, ודאי שניתן יהיה לחייבו בהפקדת ערובה להבטחת הוצאות המשיב. לפיכך, על אף שמוטב היה אילו התקנות היו מנוסחות בצורה ברורה ומפורשת בדומה לתקנות סד"א, איני רואה כל מניעה להחיל על מבקש רשות ערעור את האפשרות לחייבו בהפקדת ערובה החלה על מערער. ודוק היה ובית המשפט יורה על הגשת תשובה לבקשת רשות הערעור, יש להגן על זכות המשיב, שיהיה לו מקור להיפרע את הוצאותיו במקרה שהבקשה (או הערעור) יידחו. הגיון זה, העומד ביסוד חיוב מערער בהפקדת ערובה, חל באותה מידה בדיוק על מבקש רשות לערער. כמובן שהדין פותר מצבים של העדר יכולת כלכלית להפקיד ערובה, אך אין כל הגיון לשלול מראש מבית משפט השלום את היכולת לחייב מי שמבקש רשות לערער על החלטת רשם ההוצאה לפועל בהפקדת ערובה. אכן, טמונה בכך הכבדה על זכות הגישה לערכאות, אך יש לזכור כי מדובר בהליך ערעורי, לאחר שערכאה מוסמכת כבר דחתה את עמדת המבקש, ובשלב זה, כנגד זכות הגישה לערכאת הערעור עומדת זכות המשיב, שלעת הזו זכה בדינו, שיהיה לו מהיכן להיפרע את הוצאותיו.

7 7 8. התוצאה היא שבקשת רשות הערעור נדחית. המבקשת תישא בהוצאות המשיבה בסך 3,500 ש"ח. למען הסר ספק מובהר, כי הצו הארעי שניתן בהחלטתי מיום בדבר עיכוב הליכי הגבייה בתיק ההוצאה לפועל כלל לא נכנס לתוקפו נוכח אי-הגשת התחייבות מטעם המבקשת לשאת בכל נזק והוצאה שייגרמו למשיבה כתוצאה ממתן הצו. ניתנה היום, ל' בסיון התשע"ו ( ). ש ו פ ט העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח _L07.doc סח מרכז מידע, טל' ; אתר אינטרנט,

פסק- דין 1. ערעור על החלטת בית משפט השלום בתל-אביב-יפו )כבוד השופטת ד'

פסק- דין 1. ערעור על החלטת בית משפט השלום בתל-אביב-יפו )כבוד השופטת ד' בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים ע"א 8451485 לפני: המערער: כבוד הנשיא א' גרוניס עו"ד יהונתן בוטח ד ג נ המשיב: בנק הפועלים בע"מ ערעור על החלטת בית משפט השלום בתל-אביב-יפו מיום 21.2.2.32